להתמוטט מקנאה
אני לא יכול יותר לשמוע את סיפורי השילוב החייכניים האלו של שילוב ממש מוצלח עם צוות מעולה וילד שנעשה מאושר ושכולם אוהבים אותו. לא יכול.
כן, אני מקנא. אני מקנא בהם, שרק בגלל שהם "נפלו" על בי"ס שמשלב יותר טוב הם קיבלו טיפול נאות, ואני, הפריפריסט, לומד בבי"ס שלא מקבל אותי כמו שאני ונותן לי תת-טיפול וחי בחברת ילדים שמתנהגת אליי באופן נוראי ולא טורחת לשמוע אותי. אני פשוט מקנא, אחרי כל הצלקות שבית הספר יצר לי.
אתם יכולים להגיד שבסוף חיי כמבוגר יפצו על זה (למרות שמחקרים מראים שילדים שעברו ילדות קשה סובלים יותר מבעיות בריאותיות), להגיד שהם עברו מכבש נירמול ארוך, שמה שעברתי חישל אותי, אבל זה לא מנחם אותי כזית.
להפך, ה"חישול" הזה רק גורם לי לנבור בזה עוד ועוד כדי לשים לזה סוף.
למה, למה זה הגיע לי? למה אני צריך להביט בצד בקנאה כשהם מציפים את התקשורת בהמוניהם?
ולסיכום, אינני קורא "ארור שעשני אוטיסט" אלא "ארור שעשני פריפריסט".
מה יש לי כנגד כיתות הגיל
כיתות הגיל נראות כמו הטבע של מערכת החינוך, אבל כאן אוכיח לכם שמדובר בטבע אפל למדי.
אנשי משרד החינוך לדורותיו ושאר אנשי מקצוע קבעו שבגיל כזה וכזה בזמן הזה והזה התלמידים צריכים ללמוד X נושאים בכיתה יחד עם שאר בני גילם. אלה שמתקשים בלמידה-לא משנה לנו, שיקחו מורה פרטי. אלה שקל להם מדי והם שולטים בחומר מוקדם יותר-שישתעממו, ואולי ניתן להם (כמובן לא על חשבון הבית, אלא בתשלום לא קטן) יום בשבוע באיזה מרכז מחוננים צנום. וזו אחת הבעיות הכי גדולות. אני נמק משעמום בשיעור שלא מחדש לי כמעט כלום ולא מבין איך נותנים ל-34 תלמידים, בעלי קצב התפתחותי שונה ויכולות שונות, יחס כמעט-זהה. וגם הרעש שתלמידים יוצרים מפריע לי.
בשביל ילדים כמוני ובגילי יש כיתות מחוננים-במרכז ולא בפריפריה (אצלנו יש רק מכיתה ז', ככה שיש לי למה לחכות שנה שלמה)! למתקשים באופן בולט מאוד מאוד יש מסגרות של חינוך מיוחד (ולא רק להם). ומי שלא ביניהם נתקע במסגרת שלא מתאימה להם.
והתירוץ ש"רוב התלמידים לומדים באותו קצב" הוא שקר! רוב התלמידים לומדים בקצב השונה מהקצב שהפדגוגים מכתיבים! אותם פדגוגים גם סתמו את הגולל על הקפצת הכיתה ועל רוב כיתות המחוננים מתירוצים טיפשיים! ואחרי זה מתפלאים שלתלמידים אין חשק ללמוד והציונים בצניחה חופשית!
אני מציע הצעה פשוטה: שהתלמידים יחולקו בכל מקצוע לרמות לפי יכולתם וצורת הלמידה המתאימה להם וילמדו עם תלמידים שבאותו קצב. והקץ לקשקשת הפדגוגית.
חברי הקטן והפרוותי
שלום,
אני רוצה לספר לכם שיש לי שתי בובות אלמו. לא מדובר בבובות הרובוטיות והאינטראקטיביות, אלא "סתם" בובות חמודות ופרוותיות.
הם רכים, הם חמודים, הם מרגיעים אותי כשיש רעש, ולפעמים אני מדבר איתם והם עונים לי במקום כלשהו בראשי.
לועגים לי על זה לא פעם ופעם התעללו באלמו, אבל אני עדיין לא מפסיק להביא אותו.
אני ממש אוהב אותם.
הכלים החדשים של מט”ח
מצאתי ברשת שלושה כלים מתוך שלושה. הכלי הראשון, אותו מצאתי, נקרא “מי פה?” (mipo.cet.ac.il). מדובר ברשת חברתית לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שיש בה ילדים וחונכים. מנגנון הרישום מסורבל קצת (לצורכי ביטחון). אחרי עברתי אותו (תודה, גילי!) מעטים נרשמו. הפורומים כללו דיונים משעממים סטייל סמולטוקים בהפסקה. זה לא בדיוק מה שקיוויתי לו, שזו קהילה בה אוכל לדבר על מה שעובר עלי עם מי שעובר דברים דומים.
הכלי השני נקרא “בין חברים” (friends.cet.ac.il), והוא מאגר של טקסטים ופעילויות לפיתוח כישורים חברתיים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. הרעיון טוב כשלעצמו, אבל הביצוע אינו חלק. האתר לא עוסק בדילמות שמעסיקות אותי: מה לעשות אם רק אתה אוהב תחומי עניין מסוימים וכל השאר אוהבים אחרים שאתה שונא, להתאים את עצמך אליהם או להתבודד ולחפש את חבריך במרשתת? איך להתמודד עם התקפי פאניקה? יש עוד מלא דילמות שהמאגר הנ”ל לא עוסק בהן.
גם חלק מהסיפורים הזכירו לי טראומות מכיתה א’ שעשתה לי מורת השילוב והמסרים נועדו לנירמול מוחלט. זה שהם מגדירים מה זה “חבר” כבר מעצבן אותי.
לכן, המאגר הזה לא שימושי עבורי. אבל יש תקווה, אני פונה לצוות המאגר ואולי הם ישמעו לעצותי.
הכלי השני שמצאתי, היה “מדברים קומיקס” (specialcomics.cet.ac.il). הכלי הנ”ל די עניין אותי ואני עובד בו ברגעים אלה. האתר הזה עוסק ביצירת קומיקסים להמחשת סיטואציות חברתיות (כדי להעלות את נקודת המבט שלך ולא כדי ללמד מה פסול ומה מותר, מה שאני שונא).יש בו לא מעט דוגמאות שמט”ח יצרו בשביל התלמידים, שעוסקות בנושאים רבים יותר. מדובר בהעתק-הדבק של המנוע הזכור לרעה של אופק, אבל יש שיפורים. יש יותר דמויות והבעות (אבל מספר ההבעות לא מספק) , חלק מהדמויות יושבות (חלק מועט מאוד) ונוספה יכולת של פרסום יצירות. החסרונות הן שאין דרך קלה לשלוט בגודל הטקסט, אין תיבת טקסט פשוטה שאינה בועה וצריך לחכות עד שהמורה האחראית עליך במערכת (אם יש כזו) תיתן אישור פרסום בגלרייה (שיש בה הרבה קומיקסים, רובם לא ממש טובים).אבל נחכה ונראה מה החבר’ה לייצים ממט”ח יכינו לנו. תכל’ס, זה כלי גאוני! לסיכום, הכלים די נחמדים, אבל לא תמיד שומרים על איזון ונוטים לכיוון של נירמול.
תודה, דרור.
ספרים ותסריטאים צעירים
שלום,
אתמול סיימתי את קריאת הספר "בעקבות מפות המדבר".
זהו ספר חדש של אורה מורג. רומן היסטורי לנוער.
הרומן מספר על מפות של אקוויפרים ששורטטו בידי אהרון אהרונסון, ונשלחו לבריטים במלחמה"ע ה-2 כדאי להסיר את תלותם במימיות וצינורות מקהיר. המפות נשלחות בידי צבי, רופא מתל אביב, אבל הוא נחטף ע"י התורכים אחרי שהוא שם את המפות בביתו. בנו נשלח לתת את המפות במקומו. מה יעלה בגורלו ובגורל המפות? מה השם המוזר של החיידק שמפיק אצטון מתירס (ובזכותו וייצמן שיחרר מבלפור את ההצהרה הידועה)? ומה יעלה בגורלו של צבי? כל זאת בספר!
זהו הספר העשירי בסדרה של רומנים היסטוריים לנוער. אני אוהב אותם כי הם אינטיליגנטיים, מעניינים וכתובים היטב ובגלל המאמר ההיסטורי שבסוף.
עכשיו נעבור לסדרה אחרת, צעירה יותר ומעצבנת יותר: "יומנו של חנון". גרג, הגיבור, הוא אגואיסט ונצלן. ראולי הוא טיפוס נחמד יחסית וגרג כל הזמן מנצל אותו. פרגלי הוא טיפוס חריג שכולם מתרחקים ממנו והוא די שונה. הוא חנון. גרג הוא לא חנון כי הוא חושב כמו כולם, ורק יותר אגואיסט. הסדרה הזו גזלה ממני את הכינוי בו התהדרתי בכיתה ג'- "חנון" (או גיק). הוא חנון כמו שאני אוהב מוזיקה מזרחית. הסדרה הזו כתובה גרוע, מלאה בהומור מתבגרים-ההומור הנמוך בעולם-ועם עלילה צפויה ונדושה.
עכשיו אדבר על החלום שלי: להיות תסריטאי. אני אוהב כתיבה ואני די יצירתי. כתבתי פעם פורים שפיל שלא עלה בגלל שבחגיגת פורים בבי"ס תקעו יותר מדי קטעים. אבל, זה חלום נדיר. ילדים מעטים חושבים עליו בכלל. ובגלל זה אין תעשייה של ילדים תסריטאים. אני רוצה להיות תסריטאי, כמו שילד אחר רוצה להיות שחקן/זמר/רקדן (אל תמחק, הם לא מיותרים). רק הוא מקבל במה ואופציות, ואני לא. למה?
עכשיו אני מבקש מכם לנסות למצוא בשבילי מישהו שיעסיק אותי (אפילו בחינם!) כתסריטאי.
אם תמצאו כזה, כתבו לי:
בתקווה שתמצאו מישהו,
דרור.
הסיוט השנתי ופורום אסים צעירים
שלום לכם,
לאחרונה הייתי בטיול/סיוט שנתי.
הייתי באזור שרוטשילד הפך לאוסף אתרי הנצחה למשפחתו (נו, זכרון יעקב, מזכרת בתיה וכל השאר).
היינו בכמה אתרים היסטוריים שהיו די מעניינים (מחנה המעפילים, בית אהרונסון ועוד), וביקרנו בגני הנדיב (שהיו מלאים בנערים חסרי מעש) ואחרי זה הלכנו לאכסנייה. אני שנאתי את הרעש ואת שעת השינה המאוחרת, ואיכשהו זרמתי עם מריחת האודם (שעשיתי כדי לזכות במעט חברה לשעה הקרובה).
למחרת אכלנו ארוחת בוקר, היינו במספר נקודות ובגן הבאהים. היה שם די מרגיע, והאפקט היה גבוה יותר אם הילדים היו יותר שקטים. נסענו לשייט בכרמלית בקישון (נותרנו שם גם אחרי ששייטת 13 התחפפה משם). היה משעמם והיה הרבה מוזיקה מזרחית (רחמנא ליצלן!).
אחרי זה היינו בדאלית אל-כרמל בקניות ואני רק ישבתי וקראתי את המוות והפינגווין.
אחרי זה נסענו הביתה.
כפי שגולשי אתר אס"י שמו לב אליו, אני מנהל פורום אסים צעירים. הפורום נפתח ביוזמתי, כדי למשוך עוד א"סים לאתר ולאפשר להם לתקשר בסביבה שרק הם שולטים בה.
חשוב להדגיש: אין בפתיחת פורום זה ולו רביב של כוונה לשטוף את מוחם של הילדים ולגרום להם להיות תומכים נלהבים באס"י. הפורום חסום לכתיבה בפני כל חברי המערכת ללא הרשאה מתאימה, ואני לא אנסה לכוון את הפורום בכוח לכיוון של האידיאולוגיה של אס"י. אם הדיון יכוון לכך, זה יקרה באופן טבעי ולא ע"י יד מכוונת.
הפורום, לאחר דיון עם רונן, ייפתח לאסים עד גיל 21 (כי עד לגיל זה פועלים בתיה"ס לחינוך מיוחד). הפורום הוא רב נושאי וניתן לכתוב בו על הכל.
אז, אם יש לכם ילד א"ס שלדעתכם יכול להפיק מההשתתפות בפורום, הפנו אותו לפורום. אני מחפש בנרות משתתפים.
להתראות,
דרור.
כל הקשור לבית הספר
נתחיל בהפסקות. בהפסקות אני משוטט לבד וחושב. חושב על מה אכתוב, על כל מיני דברים ברומו של עולם, בניגוד לכולם. כל הילדים משחקים או מחליפים מדבקות. אני לא אוהב את שני אלו. בגלל שאני לא בעסקים האלה לא רוצים להיות חברים שלי.
פעם אחד מהילדים שאל אותי למה אני מקטר שאין לי חברים אבל לא משחק בהפסקות. אמרתי לו שאני מעדיף לשוחח מאשר לשחק. אז הוא אמר לי שאם אני אשחק, הם ידברו איתי אחר כך ויהיו חברים שלי. נטשתי את הדיון כי אין לנו, כך התברר, שום הסכמה מינימאלית.
המושגים חברות ולשוחח שונים אצלי. אצלי לשוחח זה לדבר על דברים ברומו של עולם, שמעניינים בעיקר אותי, לרוב כשאני תוקע מונולוגים ארוכים. אצל השאר המשמעות של זה היא לדבר על הטרנד הלוהט ב-7 מילים למשפט מקסימום. אצלי חברות זה קשר של הזדהות, רצון לשוחח עם החבר בהגדרה שלי והשלמת החבר. אצל השאר זה לשחק איתו לפעמים, לדבר איתו שיחות חולין דלות (ומשעממות בעיני), לרמות אותו ולנצל אותו ולריב איתו כל שני וחמישי.
נעבור לשיעורים. כל השיעורים קלים לי. אני עושה את המשימות בקלות ומקבל מאיות בלי להתאמץ. אני מודה שאני מעיין לרוב בספרי הלימוד ומזה לומד חלק נרחב מהתוכנית, למורת רוחם של התלמידים. אבל בניגוד להם, אני לא זקוק לפירושים, לציורים ולהסברים. זו אחת היכולות שכנראה הכי יועילו לי. אנגלית אני למדתי בעצמי ואני היום לומד בספר משלי, ברמה הגבוהה מזו של הכיתה. בכיתה א' לא למדתי קריאה, כי ידעתי כבר מגיל 4. למדתי מהתוכנה "יש לי סוד- אני קורא! למתקדמים". לכן אני לא יודע מי-יודע-מה ניקוד.
הרבה פעמים יש רעש. אני סובל מזה מאוד. כשהמורה צווחת, אני מרגיש ת-מ-י-ד שהיא צווחת עלי.
אני מקבל שעות שבועיות אצל גילי אחראית השילוב. היא מאוד נחמדה והיא עוזרת לי הרבה. היא עוזרת לי מהנקודה של היכולות שלי והתחביבים שלי. בתחילת השנה, יצרנו משחק בשם "תן דוגמה", משחק טריויה שפיתחתי (בקרוב בחנויות?) כדי לעודד אותי לשחק וליצור משחקים שבהם אשחק/ אשפוט. היא מלמדת אותי איך לשוחח עם אחרים, איך להקשיב וכו'. הרבה פעמים היא יוצרת לי הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות. אני מדבר איתה על הכול. על הכתיבה שלי, על כניסתי לפורום אס"י, ועוד דברים. אני מודה לה רבות.
אבל אני תמיד אשאר אני, כפי שנאמר בשיר הילדים, ואני עדיין מוזר ועדיין המצב החברתי שלי נוראי.
ועכשיו לדובדבן שבקצפת: מרכז המחוננים. אני שוהה בו יום אחד בשבוע במקום לימודים רגילים, לומד שיעורים מדליקים שמחדשים לי סוף סוף, וכותב. אני בקורס כתיבה יוצרת. שם הכרתי את אמיר.
אמיר הוא החבר היחיד שלי. הוא מזדהה איתי כמעט בכול, הוא כותב איתי, לומד איתי היפנוזה (אל תגלו לרשויות החוק) ומשוחח איתי בהגדרה שלי. הוא כמעט כמוני. הוא קרא קצת על אספרגר, ודי הזדהה. כנראה שכמוני, הוא יעלה על אבחונים שנעשו מאחורי גבו במקרה (נושא לרשומה אחרת)…
מצטער על האורך. היה לי הרבה מה לומר.
מקווה שלמדתם מזה על עולמי ועל חיי.
נתראה ברשומה הבאה,
דרור.
ניסיוני עם ילדים בגילי ומעבר לגילי
ילדים היו עבורי תמיד קהל מעצבן. ילדים הם מאוד רגישים לאגו שלהם (שבחוסר הטקט שלי אני פוגע בו שוב ושוב בלי משים), שעבורו הם מוכנים לצאת לקרבות, לנטוש חברים, העיקר שהוא יגדל ושיקח נפח ענק.
החלטתי במקום לקשקש לכם, לתת דוגמאות:
1. הרבה פעמים קישקשתי שטויות על רעיונות שלי ליד תיכוניסטים בקטנותי. היום הם זוכרים את זה ומנג'סים לי על זה.
2. ילד אחד, שלא אזכיר את שמו (אתיקה) מנצל אותי שוב ושוב. פעם אני השתתפתי בהצגות שהכין, תיסרטתי ה-כ-ל, אני בלי עזרתו, תרמתי תחפושות לעניין, והוא כל הזמן קיטר שאני לא בחזרות/אני מעכב אותו כשהוא בא הביתה מביה"ס וקורא לי/כל תירוץ אחר. הוא תקע אותי ערב ב"חקירת שב"כ" מטופשת שאירגן כדי להשפיל אותי, להביך אותי ולגרום לי להודות שפגעתי בו בכל מובן (שקר!). נשארתי שם מעבר לשעות שנתנו לי. הוא השתמש בבנות תמימות בכיתות ב-ג. אחרי שנה, הזכרתי לו את העניין, והוא אמר שהוא לא יודע מי יזם את זה.
3. הרבה פעמים ילדים מלגלגים על סגנון דיבורי.
הייתי יכול להמשיך עד אינסוף, אבל הנה המסקנות:
1. ילדים הם אגואיסטים, חצופים ורצונם היחיד הוא שאני אהיה שק החבטות שלהם.
2. אני תמים מדי. בטיפשותי מנצלים אותי ומלגלגים עלי כל פעם מחדש.
3. ילדים עוקבים אחרי כל טיק שאתה עושה, ומנצלים את זה כדי להפוך אותך לשק חבטות שלהם.
4. המקום המתאים לי הוא אוניברסיטת הרווארד. בכל מקום אחר ילגלגו עליי.
שלום
שלום לכם,
אני דרור. אני ילד בן 11. אני נחשב בתור "מוזר", אין לי מי-יודע-מה חברים, אני שטותניק ואני די מנודה. יש לי רק חבר אחד שאיתו אני יכול להיפגש רק פעם בשבוע וגם זה לפעמים.
אני כותב את הבלוג הזה כדי שמישהו אחד על הפלנטה יבין מה עובר עליי.
אני פותח את דלתי בפניכם. היכנסו, היכנסו.
אם מישהו קורא את השורות האלה והוא גם קצת כמוני, כדאי לכם לעקוב אחרי. אולי כך ניצור קשר ויהיו לי כמה חברים אמיתיים.
מקווה שתיהנו,
דרור.