מה יש לי כנגד משרד החינוך? חלק 1: כיתות הגיל
משרד החינוך הרבה פעמים מעצבן אותי. ולא-לא מעצם קיומו (בניגוד לתלמידים רבים אחרים) וזה שהוא מפעיל כללי משמעת כלשהם. אני בפוסטים הקרובים אדבר על הנושאים שמעצבנים אותי.
קודם כל אני אכנס לנושא הכי מעצבן-רעיון כיתת הגיל. אנשי משרד החינוך לדורותיו ושאר אנשי מקצוע קבעו שבגיל כזה וכזה בזמן הזה והזה התלמידים צריכים ללמוד X נושאים בכיתה יחד עם שאר בני גילם. אלה שמתקשים בלמידה-לא משנה לנו, שיקחו מורה פרטי. אלה שקל להם מדי והם שולטים בחומר מוקדם יותר-שישתעממו, ואולי ניתן להם (כמובן לא על חשבון הבית, אלא בתשלום לא קטן) יום בשבוע באיזה מרכז מחוננים צנום. וזו אחת הבעיות הכי גדולות. אני נמק משעמום בשיעור שלא מחדש לי כמעט כלום ולא מבין איך נותנים ל-34 תלמידים, בעלי קצב התפתחותי שונה ויכולות שונות, יחס כמעט-זהה. וגם הרעש שתלמידים יוצרים מפריע לי.
בשביל ילדים כמוני ובגילי יש כיתות מחוננים-במרכז ולא בפריפריה (אצלנו יש רק מכיתה ז’, ככה שיש לי למה לחכות שנה שלמה)! למתקשים באופן בולט מאוד מאוד יש מסגרות של חינוך מיוחד (ולא רק להם). ומי שלא ביניהם נתקע במסגרת שלא מתאימה להם.
והתירוץ ש”רוב התלמידים לומדים באותו קצב” הוא שקר! רוב התלמידים לומדים בקצב השונה מהקצב שהפדגוגים מכתיבים! אותם פדגוגים גם סתמו את הגולל על הקפצת הכיתה ועל רוב כיתות המחוננים מתירוצים טיפשיים! ואחרי זה מתפלאים שלתלמידים אין חשק ללמוד והציונים בצניחה חופשית!
אני מציע הצעה פשוטה: שהתלמידים יחולקו בכל מקצוע לרמות לפי יכולתם וצורת הלמידה המתאימה להם וילמדו עם תלמידים שבאותו קצב. והקץ לקשקשת הפדגוגית.
בפוסט הבא בסדרה: האם הענישה של בתיה”ס לא מרתיעה?
חברי הקטן והפרוותי
שלום,
אני רוצה לספר לכם שיש לי שתי בובות אלמו. לא מדובר בבובות הרובוטיות והאינטראקטיביות, אלא “סתם” בובות חמודות ופרוותיות.
הם רכים, הם חמודים, הם מרגיעים אותי כשיש רעש, ולפעמים אני מדבר איתם והם עונים לי במקום כלשהו בראשי.
לועגים לי על זה לא פעם ופעם התעללו באלמו, אבל אני עדיין לא מפסיק להביא אותו.
אני ממש אוהב אותם.
הכלים החדשים של מט”ח
מצאתי ברשת שלושה כלים מתוך שלושה. הכלי הראשון, אותו מצאתי, נקרא “מי פה?” (mipo.cet.ac.il). מדובר ברשת חברתית לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שיש בה ילדים וחונכים. מנגנון הרישום מסורבל קצת (לצורכי ביטחון). אחרי עברתי אותו (תודה, גילי!) מעטים נרשמו. הפורומים כללו דיונים משעממים סטייל סמולטוקים בהפסקה. זה לא בדיוק מה שקיוויתי לו, שזו קהילה בה אוכל לדבר על מה שעובר עלי עם מי שעובר דברים דומים.
הכלי השני נקרא “בין חברים” (friends.cet.ac.il), והוא מאגר של טקסטים ופעילויות לפיתוח כישורים חברתיים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. הרעיון טוב כשלעצמו, אבל הביצוע אינו חלק. האתר לא עוסק בדילמות שמעסיקות אותי: מה לעשות אם רק אתה אוהב תחומי עניין מסוימים וכל השאר אוהבים אחרים שאתה שונא, להתאים את עצמך אליהם או להתבודד ולחפש את חבריך במרשתת? איך להתמודד עם התקפי פאניקה? יש עוד מלא דילמות שהמאגר הנ”ל לא עוסק בהן.
גם חלק מהסיפורים הזכירו לי טראומות מכיתה א’ שעשתה לי מורת השילוב והמסרים נועדו לנירמול מוחלט. זה שהם מגדירים מה זה “חבר” כבר מעצבן אותי.
לכן, המאגר הזה לא שימושי עבורי. אבל יש תקווה, אני פונה לצוות המאגר ואולי הם ישמעו לעצותי.
הכלי השני שמצאתי, היה “מדברים קומיקס” (specialcomics.cet.ac.il). הכלי הנ”ל די עניין אותי ואני עובד בו ברגעים אלה. האתר הזה עוסק ביצירת קומיקסים להמחשת סיטואציות חברתיות (כדי להעלות את נקודת המבט שלך ולא כדי ללמד מה פסול ומה מותר, מה שאני שונא).יש בו לא מעט דוגמאות שמט”ח יצרו בשביל התלמידים, שעוסקות בנושאים רבים יותר. מדובר בהעתק-הדבק של המנוע הזכור לרעה של אופק, אבל יש שיפורים. יש יותר דמויות והבעות (אבל מספר ההבעות לא מספק) , חלק מהדמויות יושבות (חלק מועט מאוד) ונוספה יכולת של פרסום יצירות. החסרונות הן שאין דרך קלה לשלוט בגודל הטקסט, אין תיבת טקסט פשוטה שאינה בועה וצריך לחכות עד שהמורה האחראית עליך במערכת (אם יש כזו) תיתן אישור פרסום בגלרייה (שיש בה הרבה קומיקסים, רובם לא ממש טובים).אבל נחכה ונראה מה החבר’ה לייצים ממט”ח יכינו לנו. תכל’ס, זה כלי גאוני! לסיכום, הכלים די נחמדים, אבל לא תמיד שומרים על איזון ונוטים לכיוון של נירמול.
תודה, דרור.
ספרים ותסריטאים צעירים
שלום,
אתמול סיימתי את קריאת הספר “בעקבות מפות המדבר”.
זהו ספר חדש של אורה מורג. רומן היסטורי לנוער.
הרומן מספר על מפות של אקוויפרים ששורטטו בידי אהרון אהרונסון, ונשלחו לבריטים במלחמה”ע ה-2 כדאי להסיר את תלותם במימיות וצינורות מקהיר. המפות נשלחות בידי צבי, רופא מתל אביב, אבל הוא נחטף ע”י התורכים אחרי שהוא שם את המפות בביתו. בנו נשלח לתת את המפות במקומו. מה יעלה בגורלו ובגורל המפות? מה השם המוזר של החיידק שמפיק אצטון מתירס (ובזכותו וייצמן שיחרר מבלפור את ההצהרה הידועה)? ומה יעלה בגורלו של צבי? כל זאת בספר!
זהו הספר העשירי בסדרה של רומנים היסטוריים לנוער. אני אוהב אותם כי הם אינטיליגנטיים, מעניינים וכתובים היטב ובגלל המאמר ההיסטורי שבסוף.
עכשיו נעבור לסדרה אחרת, צעירה יותר ומעצבנת יותר: “יומנו של חנון”. גרג, הגיבור, הוא אגואיסט ונצלן. ראולי הוא טיפוס נחמד יחסית וגרג כל הזמן מנצל אותו. פרגלי הוא טיפוס חריג שכולם מתרחקים ממנו והוא די שונה. הוא חנון. גרג הוא לא חנון כי הוא חושב כמו כולם, ורק יותר אגואיסט. הסדרה הזו גזלה ממני את הכינוי בו התהדרתי בכיתה ג’- “חנון” (או גיק). הוא חנון כמו שאני אוהב מוזיקה מזרחית. הסדרה הזו כתובה גרוע, מלאה בהומור מתבגרים-ההומור הנמוך בעולם-ועם עלילה צפויה ונדושה.
עכשיו אדבר על החלום שלי: להיות תסריטאי. אני אוהב כתיבה ואני די יצירתי. כתבתי פעם פורים שפיל שלא עלה בגלל שבחגיגת פורים בבי”ס תקעו יותר מדי קטעים. אבל, זה חלום נדיר. ילדים מעטים חושבים עליו בכלל. ובגלל זה אין תעשייה של ילדים תסריטאים. אני רוצה להיות תסריטאי, כמו שילד אחר רוצה להיות שחקן/זמר/רקדן (אל תמחק, הם לא מיותרים). רק הוא מקבל במה ואופציות, ואני לא. למה?
עכשיו אני מבקש מכם לנסות למצוא בשבילי מישהו שיעסיק אותי (אפילו בחינם!) כתסריטאי.
אם תמצאו כזה, כתבו לי:
בתקווה שתמצאו מישהו,
דרור.
הסיוט השנתי ופורום אסים צעירים
שלום לכם,
לאחרונה הייתי בטיול/סיוט שנתי.
הייתי באזור שרוטשילד הפך לאוסף אתרי הנצחה למשפחתו (נו, זכרון יעקב, מזכרת בתיה וכל השאר).
היינו בכמה אתרים היסטוריים שהיו די מעניינים (מחנה המעפילים, בית אהרונסון ועוד), וביקרנו בגני הנדיב (שהיו מלאים בנערים חסרי מעש) ואחרי זה הלכנו לאכסנייה. אני שנאתי את הרעש ואת שעת השינה המאוחרת, ואיכשהו זרמתי עם מריחת האודם (שעשיתי כדי לזכות במעט חברה לשעה הקרובה).
למחרת אכלנו ארוחת בוקר, היינו במספר נקודות ובגן הבאהים. היה שם די מרגיע, והאפקט היה גבוה יותר אם הילדים היו יותר שקטים. נסענו לשייט בכרמלית בקישון (נותרנו שם גם אחרי ששייטת 13 התחפפה משם). היה משעמם והיה הרבה מוזיקה מזרחית (רחמנא ליצלן!).
אחרי זה היינו בדאלית אל-כרמל בקניות ואני רק ישבתי וקראתי את המוות והפינגווין.
אחרי זה נסענו הביתה.
כפי שגולשי אתר אס”י שמו לב אליו, אני מנהל פורום אסים צעירים. הפורום נפתח ביוזמתי, כדי למשוך עוד א”סים לאתר ולאפשר להם לתקשר בסביבה שרק הם שולטים בה.
חשוב להדגיש: אין בפתיחת פורום זה ולו רביב של כוונה לשטוף את מוחם של הילדים ולגרום להם להיות תומכים נלהבים באס”י. הפורום חסום לכתיבה בפני כל חברי המערכת ללא הרשאה מתאימה, ואני לא אנסה לכוון את הפורום בכוח לכיוון של האידיאולוגיה של אס”י. אם הדיון יכוון לכך, זה יקרה באופן טבעי ולא ע”י יד מכוונת.
הפורום, לאחר דיון עם רונן, ייפתח לאסים עד גיל 21 (כי עד לגיל זה פועלים בתיה”ס לחינוך מיוחד). הפורום הוא רב נושאי וניתן לכתוב בו על הכל.
אז, אם יש לכם ילד א”ס שלדעתכם יכול להפיק מההשתתפות בפורום, הפנו אותו לפורום. אני מחפש בנרות משתתפים.
להתראות,
דרור.
הילדות שלי, תחומי העניין שלי וקצת כוסברה בצד
נתחיל בגיל ארבע וחצי. אז ידעתי לקרוא. לא שיחקתי ממש עם אחרים, הייתי רק על המחשב ובספרייה, אם לא כפו עלי פעילות. שאנתי אומנות, הייתה לי קורדינאציה אפסית, בקיצור, מוזר מגיל צעיר.
ככה עברו כל שנות הגן. אני עוד חשבתי שאני נורמלי ושאני לא משונה.
כשנכנסתי לבית הספר, כבר התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי. הייתי אצל סייעת שילוב ששיננה באוזני כללים כמו “אל תדבר לעצמך בקול”. חשבתי שזה בגלל שאני חכם. בקושי שיחקתי והייתי די בודד. הלימודים היו קלילים עבורי. ממש לא מה שאמא אמרה לי על בית הספר בגן. ואז בא מבחן המחוננים. הוא היה עבורי די קל. עברתי אותו. עדיין חשבתי שמעיין בדיתותי הוא חוכמתי. ואז הגעתי למרכז המחוננים. אז הבנתי שיש לי משהו די שונה. אמנם הייתי הכי חכם שם, אבל כולם היו ילדים “רגילים” שרחוקים מתיאור הדפוסים החברתיים שלי. התחלתי להבין שמשהו שונה בי, אבל לא ידעתי מה זה. כך עברה שנה ומספר חודשים, עד שגיליתי את מה שלא הייתי אמור לגלות.
בשנה שעברה, חילקו לכולנו מעטפות להשתתפות במחקר על תוכנית לימודים על בריאות (שלא הייתה מעולם וכדי להשתתף הקרבנו את פרטינו האישיים).
אני קיבלתי גם עוד מעטפה להורים. המעטפה הזו כללה 2 דברים ואחד מהם לא היה אמור להיות שם.
היה זה שאלון למורה על ילד משולב. התפלאתי על הכותרת. אמנם ידעתי שאני מוזר, אבל לא חשבתי שחוק השילוב חל עלי. אז קרו לי המקרים עם הילד המנצל מהפוסט הלפני-קודם. באותה תקופה רציתי שיורידו קטע גזעני מטקס “הישוב שלי” בו מראים ערבים גונבים תוצרת חקלאית. זה נכשל.
בחזרה לעניין. הסתכלתי על שם הלקות. ראיתי שם את לקות מספר 14, “אוטיזם/PDD”. מחקתי כבר בראש את האופציה שכתובה בעברית, כי אני רחוק מאוד מהתיאורים של אוטיסטים בספרי ילדים, שמהם למדתי על אוטיזם. אז נתקעתי עם ראשי תיבות מסובכים, שאלוהים יודע מה פירושם. עברתי עמוד והגעתי לשאלון תפקוד. ראיתי שמה קריטריונים של תפקוד, בסגנון “כתב יד קריא” ו”התמודדות במצבי לחץ”. התחלתי לשקשק. איך אני, תלמיד מצטיין שחטאו היחיד הוא היותו מתבודד ועם כישורים חברתיים לא משהו, מגיע לרמה של שאלוני תפקוד משונים וראשי תיבות משונים. כמובן שהחזרתי את זה למאיה. הייתי בשוק. רציתי להיקבר מרוב לחץ. לא ידעתי מה זו ההרגשה הזו. זו מעיין תערובת חייזרית ומשונה של בושה, פחד, בלסבוך (אם יורשה לי להעתיק ממרי ומקס), אי הבנה והלם. הייתי צריך, אני צריך ואצטרך רשימות כאלה כדי לתאר חלק מרגשותי.
שום דבר לא ניחם אותי. קראתי באינטרנט (לא הרבה), אבל לא הבנתי לחלוטין מה זה ואיך זה נפל עלי. למרות שהבנתי למה ההורים לקחו אותי לביטוח הלאומי כדי שאקבל קצבה או משהו כזה ולמה יש לי סייעת שילוב, לא רציתי את הידע הזה. רציתי גם להתאבד. איכשהו הדחקתי את זה שנה, עד שזה עלה לי שוב. חקרתי קצת באינטרנט והגעתי לערך בויקיפדיה על תסמונת אספרגר. אני קראתי על זה וחשתי הזדהות עזה עם הכתוב. העדפתי את ההגדרה הזו כי היא לא ראשי תיבות מסובכים, אפשר לעשות איתה חידה מצוירת (הפוסט השני ללט”ל) והיא משתלבת בקלות בשירים.
אחרי זה מצאתי את אס”י. אני הרגשתי שאני לא לבד סוף סוף ושיש מישהו כמוני. פתחתי משתמש ויצאתי לדרך. ביקשתי שיכניסו אותי לקטגוריית האס”ים מסולה (תודה לך!), נעניתי במהרה והתחלתי להשתתף בפורום.
הפורום די עוזר לי בכך שאני מדבר עם מישהו שעבר את הקשיים שעברתי כדי לדעת מה לעשות, בניגוד למצב הקודם בו אף אחד לא יכול להזדהות איתי.
עכשיו אני רוצה לספר לכם על תחביבי. תחומי העניין הקטגוריאליים שלי הם מלחה”ע ה-2, היפנוזה (באמת!), טכנולוגיה ואנשים שהתאבדו (באשמתי נכתב האשכול ההוא על אנשים שהתאבדו, אתם יכולים לירות בי כבר עכשיו) ולאחרונה גם ח”כים ופעולותיהם. אני יכול לדבר על זה שעות, אבל אין לי עם מי (חוץ מאמיר). אני גם חובב כתיבה. אני בחוג כתיבה יוצרת ואני עובד על כמה שירים, ועל הסיפורים “תתמקד בנקודה אחת” המוכר לגולשי פורום אס”י, “הילדים של הנס” (שאני בטוח שלא תדעו איזה הנס, אם אתם חושבים שאתם יודעים- תגידו בתגובות) וגם “קיצונים (לא) חמושים”. כולם מצוידים באידיאולוגיה משונה, כולם מאוד קיצוניים באירועים ופרובוקטיביים, אבל תמיד הדמויות שוברות כל קוד חברתי. ויכוחים עזים עם פסיכיאטר, תנועות מוזרות לפני הארוחה, טקסים משונים וכנות מלאכית (גם באנשים הלא-כל-כך מלאכיים)- כל אלו בסיפורי. אני גם עובד על מערכונים סאטיריים שלעת עתה שוכנים במגירתי.
אני גם חובב מוזיקה. אני יוצר מוזיקה במחשב, שר את שירי ומפיץ ברשת. אני עובד על השיר שלי “לרוץ הלאה”, כדי שגם ריין יאהב את זה.
ועכשיו, החלטתי לשתף אתכם באתר שאני מכיר. שמו הוא כוסברה (כתובתו היא http://www.cusbara.com) והוא אתר סאטירה ישראלי. סאטירה כמו שצריך, בלי חיקויים, עם עקיצות בכל נושא (גם הפרטה) וסרטוניו מצוירים. כן, כן. מצוירים. הם היו אחראים על רבע שעה בערוץ 1, והפכו אותה תוך שנתיים לפנינה שחבל שנעלמה.
לא, הם לא שילמו לי על זה.
נתראה ברשומה הבאה,
דרור.
כל הקשור לבית הספר
נתחיל בהפסקות. בהפסקות אני משוטט לבד וחושב. חושב על מה אכתוב, על כל מיני דברים ברומו של עולם, בניגוד לכולם. כל הילדים משחקים או מחליפים מדבקות. אני לא אוהב את שני אלו. בגלל שאני לא בעסקים האלה לא רוצים להיות חברים שלי.
פעם אחד מהילדים שאל אותי למה אני מקטר שאין לי חברים אבל לא משחק בהפסקות. אמרתי לו שאני מעדיף לשוחח מאשר לשחק. אז הוא אמר לי שאם אני אשחק, הם ידברו איתי אחר כך ויהיו חברים שלי. נטשתי את הדיון כי אין לנו, כך התברר, שום הסכמה מינימאלית.
המושגים חברות ולשוחח שונים אצלי. אצלי לשוחח זה לדבר על דברים ברומו של עולם, שמעניינים בעיקר אותי, לרוב כשאני תוקע מונולוגים ארוכים. אצל השאר המשמעות של זה היא לדבר על הטרנד הלוהט ב-7 מילים למשפט מקסימום. אצלי חברות זה קשר של הזדהות, רצון לשוחח עם החבר בהגדרה שלי והשלמת החבר. אצל השאר זה לשחק איתו לפעמים, לדבר איתו שיחות חולין דלות (ומשעממות בעיני), לרמות אותו ולנצל אותו ולריב איתו כל שני וחמישי.
נעבור לשיעורים. כל השיעורים קלים לי. אני עושה את המשימות בקלות ומקבל מאיות בלי להתאמץ. אני מודה שאני מעיין לרוב בספרי הלימוד ומזה לומד חלק נרחב מהתוכנית, למורת רוחם של התלמידים. אבל בניגוד להם, אני לא זקוק לפירושים, לציורים ולהסברים. זו אחת היכולות שכנראה הכי יועילו לי. אנגלית אני למדתי בעצמי ואני היום לומד בספר משלי, ברמה הגבוהה מזו של הכיתה. בכיתה א’ לא למדתי קריאה, כי ידעתי כבר מגיל 4. למדתי מהתוכנה “יש לי סוד- אני קורא! למתקדמים”. לכן אני לא יודע מי-יודע-מה ניקוד.
הרבה פעמים יש רעש. אני סובל מזה מאוד. כשהמורה צווחת, אני מרגיש ת-מ-י-ד שהיא צווחת עלי.
אני מקבל שעות שבועיות אצל גילי אחראית השילוב. היא מאוד נחמדה והיא עוזרת לי הרבה. היא עוזרת לי מהנקודה של היכולות שלי והתחביבים שלי. בתחילת השנה, יצרנו משחק בשם “תן דוגמה”, משחק טריויה שפיתחתי (בקרוב בחנויות?) כדי לעודד אותי לשחק וליצור משחקים שבהם אשחק/ אשפוט. היא מלמדת אותי איך לשוחח עם אחרים, איך להקשיב וכו’. הרבה פעמים היא יוצרת לי הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות. אני מדבר איתה על הכול. על הכתיבה שלי, על כניסתי לפורום אס”י, ועוד דברים. אני מודה לה רבות.
אבל אני תמיד אשאר אני, כפי שנאמר בשיר הילדים, ואני עדיין מוזר ועדיין המצב החברתי שלי נוראי.
ועכשיו לדובדבן שבקצפת: מרכז המחוננים. אני שוהה בו יום אחד בשבוע במקום לימודים רגילים, לומד שיעורים מדליקים שמחדשים לי סוף סוף, וכותב. אני בקורס כתיבה יוצרת. שם הכרתי את אמיר.
אמיר הוא החבר היחיד שלי. הוא מזדהה איתי כמעט בכול, הוא כותב איתי, לומד איתי היפנוזה (אל תגלו לרשויות החוק) ומשוחח איתי בהגדרה שלי. הוא כמעט כמוני. הוא קרא קצת על אספרגר, ודי הזדהה. כנראה שכמוני, הוא יעלה על אבחונים שנעשו מאחורי גבו במקרה (נושא לרשומה אחרת)…
מצטער על האורך. היה לי הרבה מה לומר.
מקווה שלמדתם מזה על עולמי ועל חיי.
נתראה ברשומה הבאה,
דרור.
ניסיוני עם ילדים בגילי ומעבר לגילי
ילדים היו עבורי תמיד קהל מעצבן. ילדים הם מאוד רגישים לאגו שלהם (שבחוסר הטקט שלי אני פוגע בו שוב ושוב בלי משים), שעבורו הם מוכנים לצאת לקרבות, לנטוש חברים, העיקר שהוא יגדל ושיקח נפח ענק.
החלטתי במקום לקשקש לכם, לתת דוגמאות:
1. הרבה פעמים קישקשתי שטויות על רעיונות שלי ליד תיכוניסטים בקטנותי. היום הם זוכרים את זה ומנג’סים לי על זה.
2. ילד אחד, שלא אזכיר את שמו (אתיקה) מנצל אותי שוב ושוב. פעם אני השתתפתי בהצגות שהכין, תיסרטתי ה-כ-ל, אני בלי עזרתו, תרמתי תחפושות לעניין, והוא כל הזמן קיטר שאני לא בחזרות/אני מעכב אותו כשהוא בא הביתה מביה”ס וקורא לי/כל תירוץ אחר. הוא תקע אותי ערב ב”חקירת שב”כ” מטופשת שאירגן כדי להשפיל אותי, להביך אותי ולגרום לי להודות שפגעתי בו בכל מובן (שקר!). נשארתי שם מעבר לשעות שנתנו לי. הוא השתמש בבנות תמימות בכיתות ב-ג. אחרי שנה, הזכרתי לו את העניין, והוא אמר שהוא לא יודע מי יזם את זה.
3. הרבה פעמים ילדים מלגלגים על סגנון דיבורי.
הייתי יכול להמשיך עד אינסוף, אבל הנה המסקנות:
1. ילדים הם אגואיסטים, חצופים ורצונם היחיד הוא שאני אהיה שק החבטות שלהם.
2. אני תמים מדי. בטיפשותי מנצלים אותי ומלגלגים עלי כל פעם מחדש.
3. ילדים עוקבים אחרי כל טיק שאתה עושה, ומנצלים את זה כדי להפוך אותך לשק חבטות שלהם.
4. המקום המתאים לי הוא אוניברסיטת הרווארד. בכל מקום אחר ילגלגו עליי.
הבעת רגש, עוצמת הרגש ואני
אני לא יודע אם הם שליליים או חיוביים. בכלל, מי יכול לקבוע מה חיובי ומה שלילי? למה שמחה וגאווה הן חיוביות? למה עצב הוא שלילי? הרבה רגשות “שליליים” עיצבו את העולם ולהרבה רגשות “חיוביים” ניתן לייחס אסונות נוראיים (לדוגמה, תחושת הביטחון שמהתלת בנו).
אני גם לא יודע איך לתאר אותם. הם כל כך מורכבים, עד שאני בטוח שחלק רחב מהאוכלוסיה לא יחוו/יבינו אותם.
הם מורכבים מניגודים וסתירות, מהתאמות פסוודו-לוגיות, מדברים שקשה להבין.
אני לא יכול להביע את זה באופן שמי שלא עבר רגשות כאלה יבין. אלו דברים שאני לא ממש מבין בעצמי.
ככל הנראה הם צריכות להישמר בתוכי. רק רגע, מי כולא את מי? אני אותם או הם אותי?
אני חולה נפש-טור סרקסטי ופרוע
אזהרה חמורה- הפוסט הנ”ל נכתב בציניות צרופה והוא טור סאטירי. אם אתם לא חושבים שתאמינו שאני לא רוצה להכניס אתכם לבי”ח פסיכיאטרי- אל תקראו.
הנה טור קצר, סאטירי, הזוי וסרקסטי שעוסק בנקודה מאוד רגישה- הממסד הפסיכיאטרי:
אני חולה נפש. יש לי מלא מחלות ולקויות, שגם אם חלקם לא מופיעים בספר הקודש DSM, הם יופיעו במקום תופעות שנכחדו או שהכניסו אותם באחרת במהדורה הבאה.
אני לוקה בהפרעה משחקי-מילימית. תסמינה הוא חיפוש הגדרות של תשבצי היגיון לכל מילה שנייה. אחר הראשונה באה יחידת זמן (4). רואים את גודל ההפרעה? נדבקתי בה משרון כהן, המורה למילולגו במעו”ף. שרון הוא לוקה כרוני בהפרעה.
הוא לימד אותי את כל הדברים שלוקה בהפרעה צריך לדעת. מדו משמעות, דרך סנדוויץ’ עד לתרתי משמע. זו הפרעה המסכנת את הציבור. מבית החולים הפסיכיאטרי “שביון לשיוויון” נמסר כי החל מהכרזת ההפרעה בספר הקדוש שיש עלינו לסגוד לו, ה-DSM, במהדורה הבאה שתצא ב-2012, יאשפזו אותי ואת שרון באגף הכרוני. וגם את דקל בנו.
אני לוקה בתסמונת הדמעות המיותרות. אני נלחץ בקלות ולכן למורות קל לסלוח לי על אי הכנת ש”ב. בניגוד לשאר הילדים. על זה מגיע לי אשפוז בכפייה ל-25 שנה. אני מזיק לי ולסביבתי.
אני גם לוקה בהפרעת ה”חרא של בנאדם”, ההפרעה שבגללה אני כל כך מוזר, שטותניק, חסר טקט ובקיצור אדם שהלוואי ולא היה חי. יש לזו הגדרה ב- DSM עם שם מסובך, אבל במהדורה הבאה יקראו לזה “הפרעת החרא של בנאדם”.
בכלל, ככל שיותר אנשים יכנסו לבתי החולים הפסיכיאטריים, כך החברה שלנו תהיה נקייה יותר מרעש, הטרדות, מנודניקים, מאנשים חסרי אופי או אם אחד גרוע, בקיצר, אוטופיה. לא מעניינים אותי התנאים שלהם (בינינו, אולי בתנאים אפסיים יצליחו לרפא אותם). כל מי שחושב בדרך שהיא לא נורמלית (90 אחוז מהאוכלוסיה) יכלא. טוב שכך.
רק נורמליים ישרדו. הם ורק הם.
אבל רגע, מהי הנורמליות?
אבל רגע, מה זה נורמליים?